הילד הראשון שלי

יש את החיים לפני הילד הראשון והחיים אחרי .

לפני הלידה של הבייבי הראשון שלי, סיפרו לי שילדים זה לא עסק פשוט ושזה לא קל . מה שלא סיפרו לי היה עד כמה שזה קשה !!! זה קשה מכל בחינה אפשרית . השינוי שעברתי היה ממש קיצוני, גם ברמה הנפשית וגם ברמה הפיזית .

מאישה רווקה וחופשיה, הפכתי לאישה שאחראית על חיים של מישהו אחר, החרדות והפחדים התווספו, הגוף שלי השתנה, פתאום יש לי בטן בולטת וישבן מתעגל, עודפי עור בבטן וצלקות בכל מיני מקומות אינטימיים . הכל פתאום חדש, לא מוכר ולא ידוע .

ביום שהפכתי להיות אמא, נולדתי מחדש והייתי צריכה ללמוד איך עושים את זה, ממש כמו ללמוד ללכת ...

סיפרו לי שלידתו של ילד מדהימה, מאושרת, שהיא אהבה ממבט ראשון ואיך שאני אראה אותו אני אקשר אליו מיד ואהיה שמחה וטובת לבב לנצח.

האמת, לקח לי זמן ... הרבה זמן, להכיל ולעכל את כל העניין הזה ילד . ילד משלי . פתאום, ברגע אחד החיים שלי השתנו מקצה לקצה .

לפני בואו של הבייבי הראשון שלי אני ובן זוגי חיינו חיי רווקים . יצאנו, שתינו, צחקנו, עישנו, הזדיינו מתי ואיפה שרק רצינו (אאחח היו ימים ...), הימים היו חסרי דאגות והלילות היו קסומים, נסענו לאן שחשקה נפשנו ופגשנו את הטבע רק במסיבות (:

ואז הוא נולד . ואיתו נולדו אמא ואבא חדשים, מהוססים ובעיקר מלאי חרדה .

אני צופה הדוקה של "בייבי בום", בכל תכנית אני מתייפחת מהתרגשות למראה תינוקות חדשים ובעיקר לנוכח ההתרגשות העצומה שחווים ההורים . בתכנית הכל נראה וורוד . הזוגות מגיעים לבית החולים ותוך חצי שעה הבייבי שלהם נולד והם מוצפים באושר עילאי שאין כדוגמתו . פשוט לשבת ולקנא, כי התחושה הזו שזה עתה ילדת את הבייבי שלך, היא תחושה מטורפת בכל קני מידה, האושר שמציף אותך, את בן זוגך ואת כל הנוכחים פשוט מדהים .

ואז השפעת האפידורל פגה ...

איך שהאפידורל הולך לו לדרכו, שוטף אותך גל של כאבים והורמונים חסרי רסן . פתאום הגוף שלך מבין את הטלטלה שהוא עבר עכשיו, התפרים מתחילים לכאוב, קשה לשבת, קשה ללכת וקשה להיכנס לשירותים . כל תזוזה לא נכונה משתקת מכאבים, השיער שלך פרוע ואת כבר מתה להיכנס להתקלח .

אני ממש הרגשתי כאילו דרסה אותי משאית ואז עשתה רברס .

הימים הראשונים זכורים לי כהזיה אחת גדולה . לא ממש הבנתי מה עברתי ובטח לא הבנתי מה צופן לי העתיד הקרוב .

כשחזרנו מבית היולדות בפעם הראשונה בחיי, השמחה והאושר התחלפו בפחד תהומי . פשוט פאניקה . מה לעזאזל אני עושה עכשיו עם התינוק הזה?!

אני זוכרת את עצמי נכנסת לבית, מתיישבת על הספה בסלון ופשוט בוהה בו, בוהה ולא מבינה מה אני אמורה לעשות איתו עכשיו , להסתכל עליו כל היום? כל הלילה? מאיפה לעזאזל מתחילים?...

בימים הראשונים אחרי הלידה כולם עוטפים אותך, דואגים לך ועוזרים לך .

מכינים לך לאכול, דואגים שתשתי ושתישני כמו שצריך (תיהני מזה כמה שיותר , זה לא קורה בילד השני והלאה...) ופתאום כולם נעלמים לחיים שלהם .

ושלא תביני לא נכון, אמא שלי הייתה אצלי שבועיים ועזרה לי עם הכל, בן זוגי לקח חופש של שבוע מהעבודה ועשה את כל הסידורים המעצבנים, חמתי וחמי, חברות ... כולם עזרו, אבל בסופו של דבר נשארתי איתו בבית, לבד, ולא ממש ידעתי מה לעשות... אפילו להיכנס לשירותים בלעדיו פחדתי, שלא לדבר על להתקלח, להתגלח או סתם לחפוף את השיער .

אני בטוחה שגם את הרגשת או מרגישה עכשיו את הפחד הזה, הפחד מהלא נודע, הפחד מלעשות טעויות, הפחד מלגעת, להלביש, לקלח, להאכיל ...

בנוסף לפחד , מתווסף גם קושי גדול מאוד, החוסר שינה נותן את אותותיו, ההורמונים משתוללים ואין לך כבר כוח לשום דבר .

לי באופן אישי, לקח שנה שלמה להבין, להחלים ולהשלים עם כל העניין הזה - ילד משלי, זה טלטל אותי ואת חיי בטירוף .

תתעודדי, כולן עברו את זה ויעברו את זה .

תהיי סבלנית כלפי הסביבה, אבל בעיקר כלפי עצמך, יכול להיות שייקח לך זמן לעכל ולהתרגל, אבל בכל יום את תלמדי דבר או שניים חדשים על עצמך ועל הבייבי שלך ובסוף הכל יסתדר . אחרי הכל מדובר על אירוע משנה חיים ולוקח זמן לעכל את העניין ...

אז ממה מתחילים? מה עושים? במיוחד לימים הראשונים, המבלבלים, כתבתי לך את "תכלס איך מתחילים" ,

כדי שיהיה לך קל יותר לצלוח את ההתחלה ...